חיוב תובעת בהוצאות משפט בסך 10,000 ש"ח בגין התנהלותה והתנהלות בעלה במהלך המשפט

1.         לטענת התובעת בתאריך 21.12.02 היא הייתה מעורבת בתאונת דרכים, בה נגרמו לה נזקי גוף. כנטען בסעיף 5 לכתב התביעה "בעת שנסעה התובעת במכוניתה... כשהגיעה מעט לפני צומת מרומזרת נעצרה לפתע המכונית שלפניה והתובעת לא הצליחה לעצור ולמנוע את התאונה ופגעה במכונית שלפניה". לטענת התובעת נגרמו לה נזקי גוף. לשיטתה על הנתבעת לפצותה בהתאם להוראות חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975.

2.         הנתבעת הכחישה את עצם מעורבותה של התובעת כנהגת ברכב. סוגיית החבות הוגדרה בהצהרת ב"כ הצדדים בישיבת קדם משפט מיום 12.6.06. ב"כ הצדדים מסרו כי "מקובל עלינו כי המחלוקת היא לגבי השאלה האם התובעת נהגה ברכב, כגרסתה, או שמא נהג גבר ברכב, כגרסת הנתבעת. ברי שלהכרעה עובדתית זו יכולה להיות משמעות לעניין החבות".

בתיק, איפוא, נשמעו ראיות בשאלת החבות. מטעם התובעת נמסרה עדותה-שלה ועדותו של בעלה, מר זועבי מוחמד (להלן - "מוחמד"). במהלך עדותו של מוחמד הוא עומת עם קלטת נטענת של שיחה שקיים עמו חוקר מטעם הנתבעת. משהכחיש מוחמד כי מדובר בקולו-שלו מיניתי מומחה לזיהוי קול. כבר אז ציינתי כי "אגיב בחומרה ככל שיסתבר לי שאכן העד אינו העד הדובר כשם שאגיב בחומרה ככל שיסתבר לי שהעד הוא העד הדובר בקלטת" (עמ' 9 לפרוטוקול 15.4.07).

בהמשך התחמק מוחמד מלשתף פעולה עם המומחה. בהחלטתי מיום 24.12.07, ולאחר החלטה מתריעה קודמת, קבעתי כי "הקול בקלטת הוא קולו של מר זועבי מוחמד, לאחר שבאורח נפסד הוא מסכל את פועלו של המומחה".

3.         בהמשך השמיעה הנתבעת שני עדים מטעמה. הראשון הוא מר יגאל זוק (להלן - "זוק"), שהוא הנהג המעורב השני בתאונת דרכים זו, וכן ביקשה להעיד את החוקר הפרטי. משעה שלא נמסרה עדותו של החוקר הפרטי הוריתי כי לנוכח העובדה שהתובעת הודתה בזיהוי קולה אחזור ואדרש לסוגיית קבילותה ומשקלה של הקלטת, וממילא של התמליל שלה, תוך שהוריתי לב"כ הצדדים ליתן דעתם לעניין זה בסיכומיהם. משעה שב"כ התובעת, בגדר סיכום טענותיו, לא התייחס כל עיקר לעניין זה בדעתי להידרש לתמליל השיחות שקיים החוקר הפרטי הן עם התובעת והן עם בעלה, מוחמד, וליתן להם את מלוא הקבילות והמשקל.

4.         דומה שלעתים נדירות, בגין אירוע כה פשוט, הסתבכו התובעת ובעלה מוחמד, בשורה של סתירות כה בוטות ובולטות. על פי גרסה אחת הייתה זו התובעת שנהגה ברכב בעוד מוחמד ישב לידה ובתם יושבת מאחור. על פי גרסה שנייה היה זה מוחמד שנהג ברכב, בעוד התובעת ישבה לידו ובתם יושבת מאחור. מול שתי גרסאות אלו, שמהן ניתן להבין כי יהא הדבר אשר יהא במכונית היו התובעת ומוחמד ורק שאלה היא מי מביניהם היה הנהג, קיימת גרסה שלישית על פיה עובר לתאונה לא זו בלבד שמוחמד לא היה במכונית, אלא הוא נשאר בבית על מנת להשגיח על יתר הילדות.

5.         וכך, בגדר תצהיריהם של התובעת ושל הנתבע מאוחדים שניהם בטענה כי שניהם היו במכונית, והתובעת הייתה הנהגת. ואולם, לגרסתו של מוחמד, לנוכח העובדה שאשתו בעקבות התאונה "נכנסה מיד ללחץ", הרי "ניגשתי מיד לנהג במכונית שבה פגענו מאחור ונתתי לו את הפרטים שלי גם כמי שנהג ברכב ... וחתמתי לו גם כי אני אשם בפגיעה מאחור במכוניתו. הודעתי גם לחברת הביטוח ... כי אני הייתי הנהג כמו שהודעתי לנהג המכונית שבה פגענו מאחור" (סעיף 5 לתצהירו, ת/2). משמע, במסגרת בליל הסתירות מודה מוחמד, במו פיו, כי הוא מסר גרסת-כזב הן לזוק והן לנתבעת.

6.         ככל שעסקינן בהודעה לנתבעת הדברים אינם מדויקים לחלוטין. אכן, מחד-גיסא, חותם מוחמד על הודעה בה הוא רושם כי "רכב שלפניי עצר לא הסתפקתי לעצור ופגעתי בו". מנגד, ככל שהוא נדרש לקבוע ולמסור פרטים על הנהג, הוא מציין כי הנהגת הייתה התובעת ולא הוא עצמו.

7.         ככל שעסקינן בתובעת היא ראתה להגיש תלונה למשטרה. בתלונה זו רשמה התובעת כי "לדבריה משטרה לא הגיעה למקום. הוחלף פרטים הייתה עם הילדה ברכב ורק היא נפגעה". משמע, בניגוד לגרסה אודות נסיעתו של מוחמד ברכב, ידעה התובעת לציין, מן הסתם כי נשאלה, כי לא הייתה לבד ברכב אלא הייתה עמה רק בתה.

8.         שונים הם פני הדברים ככל שעסקינן בתמליל השיחות שקיימו הן התובעת והן מוחמד עם חוקר מטעם הנתבעת, שנעשו ברצף אחד. כזכור, התובעת הודתה בקיומה של שיחה זו בעוד מוחמד הכחיש אותה, ובאורח כוזב. נלמד מכך כי היו לתובעת ולמוחמד סיבות טובות להתכחש לאשר עלה מאותה שיחה.

9.         והנה, בגדר שיחה ארוכה זו, שמתקיימת ברוח טובה ונמסרים בה פרטים מפורטים הנחזים אמינים לחלוטין, חוזרים השניים על הגרסה על פיה מוחמד כלל לא היה ברכב. וכך כשנשאלת התובעת "וליד מי ישב" היא משיבה "אף אחד". ובהמשך " רק את והבת שלך?" היא משיבה "כן, אף אחד". בהמשך נשאלת התובעת "ובעלך איפה היה" והיא משיבה "היה בבית".

            וגם מוחמד מתנבא באותה דרך. ולא זו בלבד הוא אף נוקט בדרך הלצה ומציין כי בעת התאונה "אני הייתי ביחד עם הילדים הייתי מטפלת".

10.        ככל שעסקינן בזוק הרי בגדר תצהירו (נ/8) הוא מציין כי "זכור לי היטב כי ליד ההגה ברכב שפגע בי ישב גבר" (סעיף 4). וככל שסבור תהיה שעסקינן בגרסה רביעית, על פיה הנהג במכונית היה גבר, שאינו בעלה של התובעת מוחמד, מעיד זוק בפניי כי הגבר האמור שיצא מהמכונית ומסר לו את הפרטים הוא זה שיושב באולם, ואין עוררין שהוא מוחמד.

11.        כבר עתה אקדים ואקבע: מן הנתונים שבפניי נהיר לי כי עובר לאירוע התאונה הן לתובעת והן למוחמד היה רישיון נהיגה תקף. המכונית בה נסעו השניים היא מכוניתו של אחיה של התובעת. ואולם לנוכח העובדה שלעתים קרובות נהגו לנהוג במכונית הן התובעת והן מוחמד, הרי תעודת הביטוח שבפניי הונפקה על שם שניהם. משמע: תהא נכונה הגרסה אשר תהא, על פי כל אחת מן הגרסאות זכאית התובעת לפיצוי. שהרי, אליבא כל הגרסאות, התובעת הייתה במכונית, אם כנהגת אם כנוסעת. עובדת הפגיעה בתאונת הדרכים שלה מוכחת ממכלול הנתונים שבפניי, ואף מתעודת בית החולים. במצב דברים זה נשגב ממני על מה ולמה ראו התובעת ומוחמד להסתבך בשורה של שקרים, כה בוטים. והרי כל גרסה שהייתה נשמעת, באורח עקבי וקוהרנטי, הייתה מזכה את התובעת בפיצויים.

            אכן, במצב דברים זה פעמים רבות יש היגיון בגרסה שקרית זו או אחרת. אם, למשל, הנהג במכונית אינו בעל רישיון נהיגה, או שמא רישיונו מוגבל או נשלל, או אם מסיבה ביטוחית מבוררת אחרת קיים טעם, בודים הנהג והנוסע גרסת-כזב שתגרום לכך שלא יפסידו כספי הפיצויים. אכן, בנתונים שבפניי משכילה הנתבעת, אף בקלות רבה, להוכיח את הכזב במכלול גרסאותיהם של התובעת ושל מוחמד, ואולם היא אינה משכילה להוכיח, ולו כזית, מה ההיגיון בכזב האמור. דומה שהנתבעת סבורה כי עצם עובדת הכזב האמור די בה כדי להפטירה מתשלום פיצויים. נבחן עניין זה עתה.

12.        סעיף 25 לחוק חוזה הביטוח, התשמ"א-1981 (להלן - "החוק") מורה אותנו כי אם "הופרה חובה לפי סעיף 22 או לפי סעיף 23(ב) או שנעשה דבר כאמור בסעיף 24(ב), או שהמבוטח או המוטב מסרו למבטח עובדות כוזבות, או שהעלימו ממנו עובדות בנוגע למקרה הביטוח או בנוגע לחבות המבטח, והדבר נעשה בכוונת מרמה - פטור המבטח מחבותו".

13.        ב-רע"א 230/98 הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ נ' נסרה, דינים עליון כרך נד 259, נקבע כי סעיף 25 לחוק כולל שלושה יסודות: מסירת עובדות בלתי נכונות או כוזבות; מודעות המבוטח לאי הנכונות או לכזב של העובדות שנמסרו; וכוונה להוציא כספים שלא כדין על יסוד העובדות הבלתי נכונות או הכוזבות.

14.        נקל להוכיח את שני היסודות הראשונים. אין ספק כי נמסרו לנתבעת עובדות בלתי נכונות או כוזבות. אף לא יעלה על הדעת שלא הייתה מודעות לכזב האמור. מדובר באירוע לא שגרתי, שבו נפגעת התובעת בתאונת דרכים וכתוצאה מכך אף הגיעה לבית חולים. לא יעלה על הדעת, ככל שעסקינן באירוע זה, כי התובעת ומוחמד לא ידעו, ראשית, מי הנהג ברכב ומי הנוסע. ובעיקר, שנית, לא יעלה הדעת שלא ידעו האם מוחמד היה בכלל במכונית, אם כנהג ואם כנוסע, או שמא היה במרחק רב, דהיינו בביתו כשומר על בנותיו וכ"מטפלת".  לא מדובר בנושאים של מה בכך. מדובר בנושאים מהותיים ויסודיים.

15.        האם די בכך, על מנת להפטיר את הנתבעת מחבותה?